הפרק הראשון

ספר ההוא שם בחוץ

 ההוא שם בחוץ 

אני שוכב במיטה ולא זז. הלב שלי פועם במהירות והאישונים סורקים את החדר בחיפוש אחר רמז למיקומו.

חושך מוחלט.

מישהו מסתכל עליי. אני מרגיש את זה. הוא יודע שאני כאן.

זו תחרות: הוא לא רוצה שאדע שהוא כאן, ואני אעשה הכול כדי שהוא לא יידע שאני ער במיטה.

אסור לי לעשות אף טעות שתסגיר אותי.

אני שוכב על הצד ומנסה להסדיר את הנשימה. המתח באוויר נרגע מעט. אבל אז, בזווית העין, אני רואה את החלון ושוב הכול מתערער.

הוא שם; צללית מעורפלת.

הוא מסתכל עליי.

אני שומע רעש מכיוון הסלון ונדרך. הצללית מתחלפת לדמות ברורה ושוב חוזרת להיות מעורפלת. אני בוהה בו ומנסה להבין אם זה ההוא שם בחוץ, שקפא גם הוא.

 

הזיכרונות מציפים אותי ואני מתחיל לשחזר בראש את החלום שממנו התעוררתי. איזה מתיש זה היה. אני זוכר ריצה; ריצה ארוכה; ריצה שאין לה סוף. כל הזמן ניסיתי לרוץ מהר יותר ולא הצלחתי. לא הייתי לבדי. הייתה שם שורה ארוכה של אנשים שניסו להימלט. רצתי בראש, אבל לא כמי שמוביל אלא יותר כמו מי שרוצה לעוף מכאן ראשון, על חשבון האחרים.

חציתי את קו הגדר והבטתי אחורה. ברגע שסובבתי את הראש, נשמעה ירייה. הבחור הרוסי שרץ אחריי נפל ליד הרגליים שלי. הוא שכב בלי תנועה עם הפנים כלפי מטה, אבל נראה היה שהוא עדיין נושם. תפסתי לו את הכתף וסובבתי אותו אליי. המראה שנגלה לעיניי היה מחריד: רוב הפה שלו נעלם ובמרכז הפנים היה חור ענקי דרכו יכולתי לראות את הקרקע שתחתיו.

עזבתי בבהלה את הכתף שלו והמשכתי לרוץ. גופו נחבט שוב אל הקרקע. ניסיתי לרוץ הכי מהר שלי, אבל שוב לא הצלחתי. הרגשתי שאני רץ כל כך לאט, כמעט רץ במקום.

הצלחתי להימלט.

האחרים לא.

אני שוכב במיטה, משלים את חלקי החלום ולא מסיר את המבט מהצללית, שלרגעים מזכירה את צללית עץ הקלמנטינות שמחוץ לחלון. אני כבר לא מזהה את הדמות, אבל יודע בוודאות שהוא שם.

ההוא שם בחוץ.

 

רכישת ספרים מהמהדורה הראשונה

 משלוח חינם לכל העולם!