קטעים מהספר > סיוט שמתגשם
סיוט שמתגשם
מתוך הפרק נחל צבעון (חלק ב')
אחרי קיפול הציוד וצחצוח שיניים אני מוודא שהמדורה כבויה לחלוטין. הפעם אני גם זוכר לגזור את הפתקית המציקה של האוהל ומקפיד לסגור היטב את כל רצועות התיק שעל הטנדר, שלא יהיו הלילה רעשים מיותרים. אחרי הקור של אתמול בלילה אני מחליט לתת צ'אנס לשיטת השינה בתחתונים, בתקווה שיהיה לי קצת יותר חם. אני פושט את המכנסיים ונכנס לשק"ש. לפני שאני נרדם, המחשבות על התקופה שאחרי המלחמה מציפות אותי.
בשלוש השנים הראשונות אחרי המלחמה היו כמה סימנים. מכולם התעלמתי והמשכתי לברוח ולהדחיק, ובכל פעם בחרתי גורם אחר שאותו סימנתי כבעיה שעליי לתקן. המ"פ הקודם לא הצליח להבין ששיבצו אותי לגדוד הלא נכון, המ"פ החדש לא מאפשר לי לסיים את הסמסטר, ואפילו את המרצים שרצו שאשקיע יותר זמן בתואר הצלחתי להאשים. כולם מתנכלים לי. כל הסימנים הצביעו על אותה הבעיה, אבל לא היה לי האומץ להודות שאני לא רוצה ללכת למילואים. המשטרה הצבאית שיצרה איתי קשר בתזמון נוראי עם תחילת המשבר – הפכה גם היא לאויב. איך יכול להיות שאזרח, בעברו קצין אמיץ שנלחם בלבנון, ישלם מכיסו על הנזק? אז עדיין לא הבנתי איזו משמעות תקבל התאונה בהמשך, כשאבקש את עזרת הצבא.
הניסיונות להדחיק נמשכו אבל הפוסט טראומה, שעדיין לא הבחנתי בקיומה, לא ויתרה כל כך מהר. כשהתחלתי להתעורר בלילה עם ההרגשה שההוא שם בחוץ מנסה לפגוע בי, כבר לא היה לי את מי להאשים ולא היה לי יותר לאן לברוח. ההוא שם בחוץ. מאיפה הגיע השם הזה? אני מנסה להיזכר וכל מה שעולה לי בראש הוא אינספור לילות שבהם שכבתי שעות ארוכות ללא תזוזה, משוכנע שאם אזוז ולו מילימטר, מישהו יפגע בי. הרי שום דבר לא הגיוני בסיטואציה הזו. לילה אחרי לילה התברר שאין שם אף אחד ולא קורה שום דבר רע, ופעם אחר פעם בכל זאת הייתי משוכנע שאסון גדול עומד להתרחש. למרות המחשבות הכבדות אני נרדם איכשהו.
בבת אחת אני מתעורר מרעש שנשמע כמו קבוצה גדולה של אנשים שמתקרבת אליי. אני שוכב ללא תנועה באוהל ושומע אותם מתלחששים. אני סופר לפחות עשרים איש שהולכים על השביל, ואז יורדים ממנו וצועדים סביב האוהל. אלוהים! זה לא עוד חלום בעתה, זו מציאות בעתה! הכול אמיתי. יש אנשים סביב האוהל שלי. לא אחד ולא שניים; מלא אנשים בחשכה. אני מוקף מכל כיוון. מה עומד לקרות? מה הם מתכננים? מה אני אמור לעשות עכשיו?
העיניים שלי מתרוצצות אבל הגוף משותק ואני לא יכול לראות כלום דרך יריעת האוהל. אני נושם עמוק ובתנועה מהירה יוצא משק השינה, פותח את רוכסן האוהל ומציץ אל החשכה. המראה שנגלה לפניי מציף את כל הגוף שלי בתחושה שלא יכולתי לדמיין גם בסיוט הנורא ביותר.
מול פתח האוהל ארבעה אנשים חמושים. אחד מהם כורע לירי ממש מולי. צדודיתו מופנית אליי. הרובה שלו ופניו, המשוחים בצבעי הסוואה, מכוונים אל הוואדי. המחסנית שלו ב"הכנס". השני, גם הוא במצב כריעה, נמצא מעט רחוק יותר והשניים הנותרים שוכבים קצת מאחוריו, הנשקים שלהם מופנים לאותו כיוון. אני שוכב מבולבל ומבוהל בתחתונים מול החיילים החמושים ואז, מבלי להבין עד הסוף מה אני עושה, שואל בגמגום מהוסס: "מה... מה קורה, חברים?"
"הכול בסדר, שומרים עליכם", עונה אחד מהם. התשובה הזו כאילו מספקת אותי, אבל לא באמת. אני סוגר את פתח האוהל ונשכב על השק"ש, שומע אותם מתהלכים סביבי, ממש מעל ראשי. הלב שלי דופק בקצב של מיליון פעימות בשנייה. אחד החיילים לוחש בקשר את המיקום שלו, אבל אני לא שומע את זה שעונה לו בצד השני. אולי הוא עם אוזניות על הראש. אני כמעט יכול לראות אותו בדמיוני.
כשהם ממשיכים בתנועה, אני שב וקופא באימה. העיניים מתרוצצות בחוסר אונים. אין לי מושג אם כולם המשיכו או שכמה מהם הציבו מארב ליד האוהל. יש לי תחושה שיש שם עוד מישהו בחוץ ושהוא שוכב ממש לידי. קודם הרגשתי שמישהו התמקם משמאלי, ועדיין לא שמעתי אותו זז משם.
המחשבות לא מרפות, כאילו מנסות לפרק את המצב לגורמים הקטנים ביותר. איזו יחידה זו יכולה להיות? רגע, איזו יחידה בכלל מתאמנת בקבוצה כל כך קטנה, ועוד במקום שבכלל לא מוגדר שטח אש?
ההבנה מחלחלת באיטיות. זה לא אימון. כשהחייל אמר קודם "הכול בסדר, שומרים עליכם", חשבתי שהוא צוחק, הרי ככה אומרים בצבא. אבל אנחנו ממש קרובים לגבול. זו כנראה פעילות אמיתית.
אני שוכב בחושך וחושב על אנשי החיזבאללה שחצו בקלות את גדר הגבול ב-2006 כדי לבצע את החטיפה שהובילה למלחמה . מי יודע כמה מהם חוצים את הגדר מדי לילה בחיפוש אחר מטרות? מהר מאוד המחשבות הופכות להלקאה עצמית על הטיפול הלקוי שלי במצב. איך לא שאלתי אם זה אימון או פעילות? אם זו שגרה או חירום? איך לא שאלתי אם יש לי מה לדאוג? ומה הייתי עושה אם היו עונים לי בערבית? מה שבטוח, גם אם הם עדיין בסביבה, אין סיכוי שאני יוצא עכשיו כדי לשאול אותם את מה שלא שאלתי קודם.
כנראה שכבר לא אירדם הלילה ואין לי אומץ לקפל את הציוד ולברוח. אני שוכב בעיניים פקוחות ומקשיב לשקט. מדי פעם מפר רעש כלשהו את הדממה ואני מנסה להבין אם הם עדיין קרובים. כמה שעות אחר כך אני עדיין באותה התנוחה. יכול להיות שגם הם? מה, אפילו לא תזוזה קלה?
אני מרגיש בדיוק כמו בימים הקשים ההם, כשהייתי מתעורר מסיוט ומרגיש שההוא שם בחוץ עומד ומסתכל עליי. רק שהפעם זה אמיתי. אני לא במיטה שלי בבית אלא שוכב לבד בחושך, חמישה קילומטרים מגבול לבנון, ומסביבי אלוהים יודע מה קורה. שיעלה כבר האור ואני אוכל לעוף מכאן.
?רוצה לקרוא את כל הספר
משלוח חינם לכל העולם!