קטעים מהספר > המחברות
המחברות
מתוך הפרק '2013: הוועדה הראשונה'
זה כבר הפך לריטואל קבוע. אני יושב בשקט מול המחשב בעבודה וברגע שהחדר מתפנה וכולם יוצאים לאכול צהריים, אני מתקשר מהטלפון הקווי למוקד של אגף השיקום כדי לברר אם הגיעה תשובה מהוועדה. ברור לי שהתשובה תגיע בדואר, אך אני לא מסוגל לשאת את המחשבה שאימא תראה את המכתב לפניי. אני מוסר לחיילת במוקד את מספר התיק שלי והיא עונה: "עמרי? רק רגע, אני בודקת", ושמה אותי בהמתנה. אני מצמיד את השפופרת לאוזן ומחכה לבשורה כשמהצד השני של הקו נשמע קולה המעצבן והמלחשש של המגישה בגלגלצ. לפעמים ההמתנה נמשכת כמה שניות ולעיתים דקות ארוכות, שבמהלכן אני מתפלל שתגיע כבר תשובה. בסופו של דבר, אחרי שביררה מה קורה עם התיק שלי, או רק עשתה את עצמה מבררת, החיילת עולה שוב על הקו ואומרת: "לא, עדיין אין תשובה". עשרות פעמים שמעתי את המשפט "עדיין אין תשובה" ועשרות פעמים שאלתי: "יש דרך לברר בכל זאת מה קורה עם זה? כי עברו כבר כמה חודשים..." לא, אין דרך לברר.
[...]
באותו ערב אני הולך לפגישה אצל גדעון ומספר לו על השיחה. מבין השורות אני מתרשם שהוא בטוח שיאשרו את התביעה שלי אבל לא רוצה להגיד לי את זה מפורשות. פעם אחת אפילו נפלט לו: "הסיפור שלך נוגע ללב ואתה בחור מקסים. למה שלא יאשרו לך את אחוזי הנכות?"
בכל פעם שהמילים "אחוזי נכות" יוצאות לו מהפה אני מיד נזכר בדוד שלי יוסי. ליוסי יש אחוזי נכות כי אין לו רגל. גם לאבא שלי היו אחוזי נכות זמניים כי הוא נשרף כולו בטנק ועבר השתלת עור. אבל אני? בגלל כמה סיוטים אקבל אחוזי נכות? שיביאו שובר לכמה טיפולים ונגמור עם זה. באותה פגישה אני מדבר עם גדעון על הימים שאחרי המלחמה. היינו זרוקים כמה שבועות בחורשה סמוך ליישוב אביבים עד שצה"ל יצא סופית מכל השטחים בדרום לבנון וסגר אחריו את השער. גדעון שואל על מצב הרוח של החיילים בפלוגה אחרי הפסקת האש. אני מספר לו שאף אחד לא באמת עיכל את מה שעברנו בלבנון.
"והמשכתם לעשות פעילות מבצעית בתוך לבנון גם אחרי המלחמה?" שואל גדעון. "החיילים המשיכו. אני בקושי", אני עונה ונזכר איך התחמקתי מהכניסות החוזרות ללבנון. "ולא פיקדת על הפלוגה בשלב הזה? סיפרת לי שהמ"פ נפצע ופונה לבית חולים". תמונות שכבר שכחתי רצות לי בראש, אך אני מתקשה למצוא את המילים. לבסוף אני אומר: "פיקדתי על הפלוגה, אבל עשיתי שמיניות באוויר כדי לא לעלות על טנק ולחצות את הגבול". גדעון, שהיה קצין בהנדסה הקרבית, מופתע מהתשובה וממשיך לחפור. "וזה הצליח לך?" הוא שואל, ואני מספר לו על הפעם היחידה שנכנסתי ללבנון אחרי המלחמה ואיך הרגל שלי לא הפסיקה לרעוד עד שחצינו את הגבול חזרה לשטח ישראל. "זה קרה לך בעבר, שרעדו לך ככה הרגליים?"
"פעם אחת, אחרי שהתפוצץ על הטנק מטען כשהיינו במארב בעזה". כבר שכחתי לגמרי מהמקרים האלה ותוך כדי השיחה עם גדעון, אני נזכר בפרטים. הוא ממשיך לשאול על השבועות שאחרי המלחמה, ובסופו של דבר אני מספר לו על המחברות.
אני מתאר בפניו כיצד הייתי מתגנב לחדר בבית הארחה במנרה, מתיישב ליד שולחן האוכל שבאמצע החדר וכותב את כל מה שקרה במלחמה. ידעתי שזה יהיה נושא כבד, אבל גדעון מנסה לא לעשות מזה סיפור גדול. הוא מסתובב סחור-סחור, שואל כמה שאלות לא קשורות, עד שלבסוף הוא ניגש לעניין. "מה הביא אותך לכתוב? כבר כתבת בעבר?" שואל גדעון בעדינות.
שנינו יודעים שזו שאלת פתיחה שאחריה יבואו עוד שאלות רבות. "בסוף המלחמה היה לי צורך לא מוסבר לכתוב הכול. פחדתי שאשכח דברים שקרו או שאזכור אותם אחרת, אז פשוט ישבתי וכתבתי". "יצא לך לקרוא את מה שכתבת מאז?" שואל גדעון. "האמת שלא", אני משיב, ומספר לו כיצד המחברות הולכות איתי לכל מקום: "כשגרתי אצל ההורים, כשטיילתי בדרום אמריקה וגם היום כשאני גר לבד. הן עדיין באותה שקית קרביץ כתומה שקיבלתי ביום שקניתי אותן ריקות".
?רוצה לקרוא את כל הספר
משלוח חינם לכל העולם!