קטעים מהספר  >  יום זיכרון עם פוסט טראומה

יום הזיכרון עם פוסט טראומה

 מתוך הפרק "2014: נויה" 
יום הזיכרון מגיע וכמו בכל שנה מביא איתו שקית מלאה בהפתעות. בשנים האחרונות אני מנסה להתעלם עד כמה שאפשר מהיום הזה. בילדות זה היה כמעט בלתי אפשרי שלא להיחשף לאירועי יום הזיכרון בבית הוריי. באופן כללי היה בלתי אפשרי להתחמק מהחדשות בבית. כשהייתי קם בבוקר, הדבר הראשון שהייתי שומע היה צפצוף החדשות מהטרנזיסטור של אבא. אפילו כשטסנו לאנגליה ולצרפת, לטיול בר-המצווה, אבא הביא איתו את הטרנזיסטור והקפיד להדליק אותו מדי יום על רשת ב' ולשמוע חדשות. "תראה מה זה גלים קצרים", הוא היה נפעם בכל פעם מחדש.
"מכל מקום בעולם אפשר לשמוע את החדשות של הארץ". הוא היה אומר את זה בגאווה, כאילו מדובר בהמצאה ישראלית. לא רק בבוקר היו שומעים אצלנו חדשות. הרדיו במטבח גם הוא היה דולק כל היום ורק לקראת הערב ההורים היו מכבים אותו ומדליקים את הטלוויזיה בסלון – כדי לראות חדשות. ואם חלילה יצא שאנחנו בדרכים ומאחרים לחדשות בטלוויזיה, אבא היה מדליק את הרדיו במכונית והיינו מאזינים כולנו, כל המשפחה, למהדורה ששודרה במקביל גם ברדיו. האמת, זה הרשים אותי בכל פעם מחדש שאפשר לשמוע את הטלוויזיה במכונית.

בישראל אי-אפשר שלא להכיר משפחות שכולות, ומדי פעם שמעתי מאבא על חברים שלו שנהרגו במלחמה. עם השנים התווספו גם אנשים שהכרתי מהצבא או מהילדות, אבל אף אחד מהם לא היה מהמשפחה הקרובה. כך שאצלנו בבית, מלבד הטלוויזיה והרדיו, זה היה עוד יום פחות או יותר רגיל, הרבה יותר רציני ועצוב מיום אחר, אך לא ממש יום אבל.

לאחר השחרור מצה"ל משהו השתנה. כשזלגה לי דמעה באחד מטקסי יום הזיכרון אמרתי לעצמי שבטח הפכתי להיות קצת יותר רגיש מאז המלחמה, כמו אבא שלי שמדי פעם בוכה כשהוא רואה משהו בטלוויזיה. בשנים שלאחר מכן הפקתי מסיבות גדולות בימי העצמאות. התכנון והארגון של מסיבה למאות חברים יצרו מספיק רעש כדי שלא יהיה לי רגע פנוי לשבת מול הטלוויזיה או ללכת לטקס. יום הזיכרון היה מתמלא במשימות של איסוף הציוד והכנת המתחם למסיבה.

כשהפסקנו לארגן מסיבות ביום העצמאות וכבר גרתי לבד, יום הזיכרון הפך משמעותי עוד יותר עבורי. זה היה מתחיל כשהייתי רואה במקרה איזו כתבה בטלוויזיה או מאזין כמה דקות לרדיו ונכנס לחרדה קיומית שהייתה סוגרת אותי בתוך עצמי ושולחת אותי למיטה למשך יממה. רציתי רק לברוח ושיעזבו אותי לבד. הרוב המוחלט של האנשים סביבי כלל לא שירת בקרבי ולא יכול היה לנחש איך אני מרגיש ביום הזיכרון. הייתי נעשה עצבני עם פתיל קצר וסבלנות מינימלית לכל מה שאני לא מרוצה ממנו: מוכר בחנות שהיה מתעקש על משהו דבילי, מישהו בעבודה שלא הסכים לוותר על איזה שטות או סתם משהו שלא היה מצליח לי. רציתי רק שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי להסתגר ביום הזה בתוך עצמי.

יום הזיכרון - ההוא שם בחוץ

בשלב מסוים התחלתי לפחד שאם מישהו קרוב ייהרג בקרב או בפיגוע טרור, אנחנו נהפוך למשפחה שכולה ולא יהיה לי יותר את היום הזה שמוקדש כולו לרחמים העצמיים שלי.

יום הזיכרון עם נויה היה הקשה ביותר. זו הייתה התמודדות שונה. אימא של נויה שכלה את בעלה הראשון. מהמפגש הראשון נוצר בינינו קשר עמוק. לא היינו זקוקים ליותר מדי מילים כדי לדעת שיש בינינו משהו שהוא הרבה מעבר. לעיתים היא הייתה היחידה שהבינה את התגובות שלי וניסתה לתמוך בי בכל הזדמנות, גם כשנויה עצמה התקשתה לראות על מה יושבים הפחדים. הפעם היחידה שבה לא הצלחנו להבין זה את זה הייתה ביום הזיכרון.

שבוע קודם לכן הודיעה לי אימא של נויה: "ברור לך שאתה עכשיו חלק מהמשפחה וגם אתה מגיע לאזכרה". הנהנתי להסכמה ובפנים התעוררו החששות: איך אגיב בבית הקברות ביום הזיכרון? כבר באותו לילה התעוררתי עם פה יבש לחלוטין ונזכרתי שחלמתי שנופלים טילים בכל מקום. כולם היו בחוץ ורק אני הייתי במקלט. כשנרגעו מטחי הטילים יצאתי החוצה והתחלתי לחפש ניצולים בין ההריסות, אך לא מצאתי אף אחד. רצתי בין הבתים, הזזתי אבנים, הסתכלתי בכל פינה וצעקתי בלי הפסקה, אבל איש לא ענה לי. תוך כדי ריצה בין ההריסות, התעוררתי.

ערב יום הזיכרון. אני יושב לאכול ארוחת ערב עם נויה בסלון של הקרוואן. אנחנו מדליקים טלוויזיה. בכל הערוצים משודרים כתבות וסרטי תעודה על חיילים גיבורים ומשפחות שכולות. תמונות ילדות של חייל אקראי שנהרג בשירות הסדיר מספיקות כדי לגמור אותי לחלוטין. ברגע אחד ניצתת חבית חומר נפץ של מחשבות על אנשים שנשארו בני תשע-עשרה בעוד שהחיים עצמם ממשיכים, ועל כך שרק במזל לא הפכתי גם אני לתמונה של יום זיכרון. לא עשיתי שום דבר טוב במיוחד במלחמה. להפך, עשיתי טעויות. מי שנפגע לידי לא היה פחות טוב ממני או קיבל החלטות פחות טובות; פשוט היה לו פחות מזל.

המחשבות האלה מקטינות אותי ומערערות את תחושת השליטה שלי במציאות, ותוך כמה שניות אני פורץ בבכי בלתי נשלט. ככה, בלי שום הכנה מוקדמת, אני יושב ליד נויה כשארוחת הערב מונחת על השולחן ובוכה כמו שלא בכיתי מעולם. אני מרגיש חנק בגרון וכל גופי מכווץ.

נויה מתעשתת מיד. היא מכבה את הטלוויזיה, משכיבה אותי על הצד עם הראש מונח על הברכיים שלה ומתחילה ללטף לי את הראש. אני לא מעז להסתכל לה בעיניים. אני מכסה את פניי עם היד בזמן שגופי רועד ומזדעזע מהבכי. שטף של דמעות אל תוך ים של רחמים עצמיים.

כשאני מתעורר בבוקר מחכה לי פתק ליד המיטה:

לא יודעת מה להגיד. כנראה גם אין מילים מנחמות.

זה שלך, לגמרי שלך. ואני בצד מסתכלת עליך, רוצה לחבק חזק ולהגיד שהכול יהיה בסדר. הלוואי שהייתי יכולה להבין מה אתה מרגיש ומה היה לך שם.

יכולה להבטיח שאהיה לצידך גם בשתיקה. מקווה שיבוא יום ותרצה לדבר ולספר. בינתיים מסתפקת בבכי שלך ובאמונה שהאהבה שלנו מחזקת ולו במעט...

האירוע של יום הזיכרון מקרב בינינו עוד יותר. נויה מצליחה להכיל חלק גדול מהשיגעונות שלי ובעיקר למדה לא להיפגע כשאני שוכח דברים, מתקשה להתרכז או בוהה בקירות. אנחנו ממשיכים לדבר בפתיחות על המשברים שלי, על אירועים מהצבא ועל הקשיים שלקראת שירות המילואים. פיתחנו לנו הרגל: להיכנס למיטה בערב, להתכרבל יחד ולדבר עד אמצע הלילה כשהשפתיים שלנו כמעט נושקות זו לזו. באחד הלילות אני מספר לנויה על המחברות ועל כך שאני לא מעז לקרוא אותן. נויה אומרת שהייתה שמחה לקרוא אותן ולדעת מה עבר עליי במלחמה. "אבל רק כשתרגיש בנוח. בלי לחץ, מאמי שלי", היא מוסיפה כשהשפתיים שלה ממש נוגעות בשלי. אני מספר לה על שירה נלסון שנרדמה בזמן הקריאה ועל הצלקת שנותרה, ונויה מבטיחה שאין שום סיכוי בעולם שהיא תירדם ממשהו שכל כך חשוב לי, ואומרת שהיא בטוחה שתיארתי בצורה טובה את החוויות שלי. קשה לי להתווכח. אני לא ממש זוכר מה כתוב שם מלבד העובדה שהכתיבה הייתה מאוד טכנית, לאן נסענו ומה עשינו, בלי יותר מדי פירוט. רק בשביל לזכור.

 

?רוצה לקרוא את כל הספר

 משלוח חינם לכל העולם!