קטעים מהספר  >  שגרת המלחמה

שגרת המלחמה

 מתוך המחברות שכתבתי עם סיום המלחמה 
הכניסה הראשונה לשטח הבנוי באזור בינת ג'בל הייתה מרגשת. שמעתי עליה כל כך הרבה בחדשות. איזו הרגשה מוזרה זו לנסוע עם טנק בתוך עיר. ניסיתי לדמיין איך חיו פה עד לפני כמה ימים. הצלחתי לזהות חנות מכולת, גן שעשועים ושוק ישן. הבוקר הגיע למגנן עדר כבשים מלווה בכלבי רועים שמנחים אותו לאן ללכת. גם המלחמה לא תהרוס להם את השגרה. 
כמו בכל יום, העברתי את כל טנקי הפלוגה לתדר מנהלה והתעדכנתי במצב הצוותים: סולר, תחמושת, תקלות חדשות, אוכל ומים. מצב האוכל והמים לא השתנה כל כך. ברוב הימים היינו אוכלים ארוחה אחת. במהלך הלילה היינו בפעילות, לאחר מכן בבוקר קצת ישנים ואחר כך אוכלים שתי פרוסות לחם עם טונה, תירס וקטשופ. כולנו לא מגולחים. אני צחצחתי שיניים כמעט כל יום ואפילו העברתי חוט דנטלי. קראתי לו "חוט השפיות".

אלכס הטען מנקה את המקלעים ודואג למוכנות הטנק בכל עצירה. אלי הנהג מסדר את הציוד ומבצע בדיקות לזחלי הטנק בכל הזדמנות. את אלכס ואלי הכרתי כשהייתי מ"מ בבסיס הטירונים של השריון. הם היו טירונים במחלקה שלי, במחזור הראשון שלי בתור קצין. עד סוף המחזור לא הצלחתי להבדיל ביניהם. הייתי קורא לאלי אלכס ולהפך. הם תמיד היו מתקנים אותי ואחרי שנייה הייתי מתבלבל שוב. שניהם רוסים, גבוהים ובלונדינים. רק לאחד מהם יש משקפיים, אבל אף פעם לא הצלחתי לזכור למי. מאז הטירונות שלהם עברו שנתיים וכיום אני מכיר את שניהם היטב. 

אלי הנהג, זה עם המשקפיים, הוא בחור מבריק. בפלוגה לא חשבו שהוא נהג טנק מוכשר, אבל במלחמה גיליתי שהוא מהטובים בפלוגה. האמת שהוא פשוט אדיר. הוא עצמאי ונותן לי קצת שקט בפיקוד. כשאמרתי לו להחליף לאמצעי ראיית לילה באמצע נסיעה הוא לא האמין שאני מתכוון ברצינות. החלפת אמצעי ראייה במהלך הנהיגה זה תרגיל שבדרך כלל מבצעים רק בטירונות או באימון מתקדם. 

מגנן בינת ג'בל

צולם מתוך חרך הטנק שלי, מגנן בית הספר לבנות בעיינתא שבגזרת בינת ג'בל, 10.8.2006

אלכס הטען הוא מכונה חזקה ויסודית. כמו רובוט כזה, טען קלאסי עם הרבה כוח שלא מתלונן אף פעם. עובד באדישות אך לא יפסיק לעולם. קל לי לפקד על מי שהיו חיילים שלי בעבר. הם כבר מעריכים אותי מאוד, אפילו לפני שהוכחתי את עצמי. אלכס ואלי עדיין רגילים שיש בינינו דיסטנס. קשה להם לקבל את זה שאני יותר קרוב אליהם משהייתי כמ"מ טירונים.
אביעד התותחן נראה לא טוב. אחרי שעדכנתי את הצוות על המשימה שצפויה לנו הלילה, אביעד ביקש ממני לצאת מאזור הלחימה ולחזור לארץ. "אני רוצה ללכת הביתה ולא לחזור לכאן יותר", אמר, והדמעות החלו לזלוג על לחייו המאובקות. "אני כל כך מצטער שאני מאכזב אותך. אבל אני פוחד ולא רוצה למות", המשיך אביעד בקול חנוק. כנראה שהחילוץ של שטרן השפיע עליו מאוד. 

עניתי לו בצורה נחרצת שאני צריך אותו ולא יכול בלעדיו. לכולנו חרא וקשה. אמרתי לו שגם אני רוצה לחזור לנלסון, ושוב ניצלתי את העובדה שהחיילים הרגישו קרובים לקשר שלנו וזה נתן לי משהו במשותף איתם. אמרתי לאביעד שאין חייל שאני יכול לסמוך עליו בפלוגה כמו שאני סומך עליו, וזאת הסיבה לכך שהוא נלחם בצוות עם הסמ"פ ולא עם אחד המט"קים. 
"אתה יודע טוב יותר מכל אחד אחר בפלוגה בכמה דברים אני מתעסק בזמן הלחימה. אתה היחיד שיכול לפקד על הצוות כשאני מפקד על שאר הפלוגה", ניסיתי לרתום את אביעד חזרה למשימה, ולבסוף הבטחתי לו שאוציא אותו בחתיכה אחת. לא נראה לי שהוא השתכנע, אך הוא הבין שאין ברירה.

 

?רוצה לקרוא את כל הספר

 משלוח חינם לכל העולם!