סיוט שמתגשם

מתוך הפרק נחל צבעון (חלק ב') 
אחרי קיפול הציוד וצחצוח שיניים אני מוודא שהמדורה כבויה לחלוטין. הפעם אני גם זוכר לגזור את הפתקית המציקה של האוהל ומקפיד לסגור היטב את כל רצועות התיק שעל הטנדר, שלא יהיו הלילה רעשים מיותרים. אחרי הקור של אתמול בלילה אני מחליט לתת צ'אנס לשיטת השינה בתחתונים, בתקווה שיהיה לי קצת יותר חם. אני פושט את המכנסיים ונכנס לשק"ש. לפני שאני נרדם, המחשבות על התקופה שאחרי המלחמה מציפות אותי.

בשלוש השנים הראשונות אחרי המלחמה היו כמה סימנים. מכולם התעלמתי והמשכתי לברוח ולהדחיק, ובכל פעם בחרתי גורם אחר שאותו סימנתי כבעיה שעליי לתקן. המ"פ הקודם לא הצליח להבין ששיבצו אותי לגדוד הלא נכון, המ"פ החדש לא מאפשר לי לסיים את הסמסטר, ואפילו את המרצים שרצו שאשקיע יותר זמן בתואר הצלחתי להאשים. כולם מתנכלים לי. כל הסימנים הצביעו על אותה הבעיה, אבל לא היה לי האומץ להודות שאני לא רוצה ללכת למילואים. המשטרה הצבאית שיצרה איתי קשר בתזמון נוראי עם תחילת המשבר – הפכה גם היא לאויב. איך יכול להיות שאזרח, בעברו קצין אמיץ שנלחם בלבנון, ישלם מכיסו על הנזק? אז עדיין לא הבנתי איזו משמעות תקבל התאונה בהמשך, כשאבקש את עזרת הצבא.

הניסיונות להדחיק נמשכו אבל הפוסט טראומה, שעדיין לא הבחנתי בקיומה, לא ויתרה כל כך מהר. כשהתחלתי להתעורר בלילה עם ההרגשה שההוא שם בחוץ מנסה לפגוע בי, כבר לא היה לי את מי להאשים ולא היה לי יותר לאן לברוח. ההוא שם בחוץ. מאיפה הגיע השם הזה? אני מנסה להיזכר וכל מה שעולה לי בראש הוא אינספור לילות שבהם שכבתי שעות ארוכות ללא תזוזה, משוכנע שאם אזוז ולו מילימטר, מישהו יפגע בי. הרי שום דבר לא הגיוני בסיטואציה הזו. לילה אחרי לילה התברר שאין שם אף אחד ולא קורה שום דבר רע, ופעם אחר פעם בכל זאת הייתי משוכנע שאסון גדול עומד להתרחש. למרות המחשבות הכבדות אני נרדם איכשהו.